אנו מצויים עמוק בחודש אלול, שהוא גם חודש הסליחות וערב ראש השנה אבל, אסור לחשוב ש"סליחות" צריכות להיות מצומצמות אך ורק להקשר הדתי.
נכון, כאשר אנו מדברים על סליחות במובן הדתי של המילה, חשוב לשים לב שהסליחה צריכה להיות כלפי בני-אדם, מאחר שלפי היהדות, רק אדם שחטאו כלפיו וגרמו לו נזק, עוול או פגיעה, יכול לסלוח לפוגע.
החלק שאולי מבדל אותנו מבעלי חיים אחרים יותר מכל, הוא החלק הרגשי. נכון, גם לבעלי חיים יש רגשות, אבל אצל בני-האדם זהו מנגנון נפשי עמוק, מפותח מאד ומשפיע מאד על הווייתינו. משום כך, כאשר האדם חווה פגיעה רגשית, היא לא פעם הרבה יותר חמורה מפגיעה פיזית – וגם הרבה יותר קשה לריפוי.
הפגיעה הרגשית אצל האדם מציפה אותו ברגשות שליליים קשים, כמו עלבון, כעס, עצב, מרירות ואכזבה ולמעשה, הוא הופך להיות שבוי של אותם רגשות. הם ממלאים אותו ומשפיעים על התנהגותו ועל שמחת החיים שלו בחיי היומיום ובכל אשר ילך. בהקשר זה ראוי לציין, כי רמת הפגיעה תלויה בשני גורמים: העוצמה הנפשית של הנפגע וזהות הפוגע:
- העוצמה הנפשית של הנפגע
כאשר האדם הוא בעל הכרת ערך עצמי גבוה, כלומר הוא נהנה מדימוי עצמי גבוה, שנשען על תמיכה גבוהה רגשית ועידוד לאורך כל חייו מגיל ילדות (עוד נקודה חשובה מדוע יש לעודד ולשבח ילדים על כל פעולה חיובית שהם מבצעים), הפגיעה תהיה קטנה יחסית וקל יהיה לאישיות חזקה כזו להדוף כל עלבון ודחיה. לעומת זאת כאשר העלבון מוטח באדם הסובל מדימוי עצמי נמוך, הפגיעה הינה קשה (וכמובן תלויה בעד כמה הדימוי העצמי נמוך ועד כמה חריף היה העלבון).
- זהות הפוגע
זה די ברור, שלא די בפגיעה או בהטחת עלבון כדי לפגוע במישהו. אם אלמוני שנתקלת בו תוך כדי הליכה ברחוב, מביע כעס עליך ופולט עלבון, יתכן ותרגיש פגיעה, אך היא לא תהיה כזו שלא תוכל למחוק אחרי רגע או שניים. לעומת זאת, אם אדם משמעותי בחייך, כמו הורים, חברים ועל אחת כמה וכמה בן או בת הזוג, מטיחים בך שאת/ה "אידיוט", ואולי חוזרים על כך בצורות שונות – גם אם האדם בעל הכרת ערך עצמי גבוה, הפגיעה חודרת וצורבת את שורשי נפשו.
הסליחה הפנימית
כאמור, חוויית הפגיעה היא חוויה אישית שבמצבים מסויימים ובוודאי בקשר הזוגי, קשה להשתחרר ממנה. עם זאת, קיים מנגנון נפשי מופלא, הדחקה, המאפשר לנו להתגבר על הפגיעה, מאחר שתמיד יהיו לנו סיבות להפגע. ללא מנגנון זה, קשה היה לנו להמשיך הלאה.
מנגנון לא פחות מופלא, הוא זה של הסליחה. זהו תהליך נפשי עמוק, המאפשר לנו להשתחרר מסל הרגשות השליליים, שכאמור, אנו השבויים שלהם. במקומם אנו מצליחים ל"ייצר" סט אחר של רגשות: התעלות מזככת של שלווה, רוגע וקבלת האחר - על מגרעותיו.
לעבוד על העוצמה הפנימית
כדי להיות בעל המעלה הנפשית הזו של היכולת לסלוח ללא צורך בהתערבות חיצונית, אנו צריכים לעבוד קשה על הגברת העוצמה הפנימית שלנו, כלומר ביטול השיעבוד הפנימי שלנו לחיזוקים השליליים (עלבונות ופגיעות מצד אחרים). אנו צריכים לבנות באופן הדרגתי את היכולת הזו, תוך פיתוח תודעה גבוהה ועוצמה חזקה מספיק כדי להבין ולהפנים, שכל מה שיגידו אחרים בא ממקום פגוע אצלם.
הסליחה – שיחרור לנפגע אך גם לפוגע
הסיבה לכך שאנו מצווים ביהדות לבקש סליחה (ומקדישים לכך מאמץ רב, המתרכז בחודש אלול, ובמיוחד בערב יום הכיפורים), היא שגם מבקש הסליחה וגם הסולח עוברים בכך תהליך של הזדככות ממטענים שליליים.
הערכים החברתיים שלנו (לרבות הציוויים הדתיים, שגם הם חלק מן הקוד החברתי שלנו) מדגישים את הצורך להיות "טובים", להתנהג בנימוס ואמפטיה כלפי אחרים, לסייע במצוקה וכו'. הערכים הללו כל כך מוטמעים בנו, שכאשר אנו מבצעים מעשה הסותר ערכים אלה, אותה עבירה משאירה שריטה גם בנפש של הפוגע ולא רק אצל זה שנפגע.
משום כך, כאשר הפוגע מבקש סליחה – ומקבל אותה - משתחרר ממנו רובד כבד של מצוקה שאולי אינו ער לה עד הסוף, אבל היא קיימת ומעיקה עליו.
כך גם לגבי הנפגע, שכבר דיברנו על הפגיעה הקשה (על פי מבנה האישיות שלו) שנגרמת לו. גם כאן, כאשר הנפגע הוא שבוי של רגשות הפגיעה ושלל התחושות השליליות שהתלוו אליה, הוא מקבל ערוץ מדהים בעוצמתו להשתחרר מהן. ראשית טוב לו לדעת שהאדם שפגע בו מכיר בכך שעשה מעשה "רע" ומתחרט עליו, שנית הוא מקבל תחושה של עוצמה בכך שבידיו בכח לסלוח או לא לסלוח ולבסוף, כל הרגש השלילי שיש לו עצמו כלפי הפוגע, הכעס, הטינה הרצון לנקמה וכו', כבר לא חייבים למחוץ לו את הלב.
